משחק הטניס הטוב ביותר שלא נזכה לראות לעולם

מאת: נמרוד דרור

כתבה קצרצרה שפורסמה בעיתון "דואר היום" בישראל המנדטורית של פברואר 1926, מגלמת בתוכה את אחד הסיפורים המרתקים ביותר בעולם הטניס אי פעם. וכך נכתב שם:

"ניצחון מזהיר למלכת הטניס"

"התחרות הסופית במשחק הטניס בקן (דרום צרפת) משכה אליה התעניינות מרובה, שתי המתחרות: שושנה לנגלן (יהודיה) הידועה בתור "מלכת הטניס" נצחה את הגב' וילס, גבורת הטניס באמריקה. בחלק הראשון נצחה לנגלן את וילס בשישה משחקים נגד שלושה, ובחלק השני בשמונה משחקים נגד שישה".

***

הכתבה המגוחכת מעט, בה מכונה סוזאן לנגלן "שושנה" ובה נקבע כי הינה יהודייה למרות שאין שום ראייה לכך, היא עדות לעניין העצום שמשך משחק טניס יחיד בשנת 1926, בין לנגלן להלן וילס, שאפילו לא התקיים בטורניר גראנד סלאם או בטורניר גדול אחר. לפי עדויות שונות, כמות הקהל שהגיעה להתמודדות היתה בין 3,000 ל-4,000 אנשים. מחירי הכרטיסים נסקו בימים שלפני המשחק, וביום המשחק נמכרו על ידי ספסרים במחירים שגבוהים פי חמישה או שישה ממחירם ההתחלתי, וזאת על אף שמארגני הטורניר הזדרזו לבנות מושבים חדשים באצטדיון בשל הביקוש, וסיימו את עבודות הבנייה שעה קלה לפני תחילתו.

צופים נלהבים שלא הצליחו להשיג כרטיסי ישיבה טיפסו על גגות הבתים הסמוכים ואף על עץ אקליפטוס ששכן לצד המגרש. עוד דווח כי במהלך המשחק עצמו, שוטרים צרפתים זועמים ניסו להוריד את הילדים שטיפסו על עץ האקליפטוס, ומעת לעת נפל אחד הילדים מהעץ וגרם להפרעה במשחק. בקהל ישבו ידוענים ובני המעמד הגבוה, לרבות מלך שבדיה. המשחק תפס את הכותרות הראשיות בכל העיתונים, והעיתונאי פרדיננד טוהי כינה אותו "אירוע הספורט החשוב ביותר בעת המודרנית, בבלעדיות המין היפה".

זה מה שנשאר: קטע וידאו לא ברור מדי מ"אירוע הספורט החשוב בעת המודרנית"

אז כיצד התגלגל משחק טניס יחיד, בטורניר זניח בקאן, להיות סנסציה שכזו? קשה לענות על השאלה, אולם אפילו וילס, שכתבה מאמר על המשחק שבע שנים תמימות לאחריו, טענה כי "אף משחק טניס לא ראוי לתשומת הלב שהמשחק הזה זכה לה […] אני יודעת שאני, וכנראה גם מדמוזל לנגלן, כנראה חשבנו שמשמעותה של תוצאת המשחק הינה גדולה יותר ממשמעותה האמיתית. לא תמיד קל לשמור על תחושת פרופורציה בעת כזאת".

בפברואר 1926, הלן וילס הייתה נערה אמריקנית בת 19 שהחלה להשתלט על עולם הטניס. כבר בגיל 16 היא העפילה לראשונה לגמר אליפות ארה"ב, אך הפסידה לאלופת הטורניר הבלתי מעורערת בימים ההם, מולה מאלורי. בשנה לאחר מכן, בגיל 17, היא ניצחה את מאלורי בגמר, וחזרה על ההישג במשך שלוש שנים ברציפות. בגיל 19, כשבאמתחתה כבר שלוש זכיות באליפות ארה"ב ומדליית זהב אולימפית מאולימפיאדת פריז של 1924, החליטה לנסוע שוב לאירופה כדי לשחק בסדרת טורנירים בדרום צרפת. הוריה שאלו אותה מדוע שתעשה דבר כזה, ותהו האם אין מספיק מגרשים ושחקנים בקליפורניה. הבחירה דווקא בדרום צרפת הייתה משמעותית, שכן סוזאן לנגלן, הטניסאית הטובה בעולם – ובאותה העת אף הטניסאית הגדולה בהיסטוריה – התגוררה בניס.

לנגלן, על שמה נקרא האיצטדיון השני בחשיבותו במתחם הרולאן גארוס, הייתה פורצת דרך אמיתית. היא שבתה את לב הקהל ברחבי העולם בגינוניה הצרפתיים, ושיחקה כשלראשה קשור תמיד סרט בצבעים עזים, בניגוד לבגדים הלבנים שלבשו אז כולם למשחקי הטניס. נכתב עליה כי למרות שלא הייתה אישה יפה או עשירה במיוחד, היא גרמה לנשים נכבדות מהמעמד הגבוה להחוויר לעומתה בזכות סגנון הלבוש הססגוני שלה ואופייה הנועז.

לנגלן נחשבה לאחת מהספורטאיות הכוכבות הראשונות בהיסטוריה, ולכוכבת האמיתית הראשונה שניפק עולם הטניס. המונים עקבו אחרי הטורנירים השונים בהם שיחקה במהלך שנות ה-20. כאשר צרפת ניסתה לגייס כסף כדי לשקם את המדינה החרבה לאחר מלחמת העולם הראשונה – היא שלחה את לנגלן לשחק בארה"ב, וגם שם זו מילאה את המגרשים והציתה את דמיון האוהדים. בנוסף למעמד שלה ככוכבת, לנגלן היתה, כאמור, הטניסאית הטובה בעולם, בהפרש גדול. היא אמנם לא זכתה במספר עצום של טורנירי גראנד סלאם (רק שמונה), אולם זה התרחש מסיבות שונות שלא קשורות ללנגלן עצמה– במשך ארבע שנים תמימות, שנות מלחמת העולם הראשונה, לא שוחק טניס ברחבי אירופה. בנוסף, אליפות צרפת הייתה טורניר סגור למקומיים בלבד עד 1925, והזכיות שלה ב"אליפות העולם במשטחים קשים" בצרפת (אז מגרשי חימר כונו "משטחים קשים") לא נחשבות היום במניין זכיותיה בסלאמים.

כך נראה הטניס בעידן ההוא. האמת? כמה זה רחוק ממה שאנחנו רואים היום?
""

היסטוריון הטניס באד קולינס כתב שכאשר לנגלן שמעה שוילס מתכננת לשחק מולה בדרום צרפת, היא אמרה "הילדה הזאת בוודאי משוגעת. היא חושבת שהיא יכולה לבוא ולנצח אותי במגרש הביתי שלי?". יתכן שזה אחד המאפיינים של המשחק שהפך אותו למרתק כל כך – העובדה כי לנגלן לא שיחקה בארה"ב כמעט בכלל ו-וילס לא הרבתה לבקר באירופה הפכה את הקרב ביניהן, בימים בהם הלאומיות התחזקה בעולם משמעותית לאחר מלחמת העולם הראשונה, למלחמה בין עמים ולאומים. אפשר אולי לחשוב על המשחק כפלישה אמריקנית לחופי צרפת.

היה פער גדול בין השתיים מעוד בחינות. בעוד שלנגלן היתה צבעונית, חברותית במיוחד, נטתה להתערבב עם החברה הגבוהה, ואף שיחקה זוגות מעורבים עם מלך שבדיה, וילס היתה ביישנית ולא נטתה להתערות בחברה. גם מבחינה פיזית השתיים היו שונות – לנגלן היתה צנומה ונטתה לשחק טניס הגנתי בעיקרון או לעלות לרשת, בעוד שוילס הייתה טניסאית גדולה וחזקה שאהבה להכות בעצמה מהקו האחורי. צ'ארלי צ'פלין כתב באוטוביוגרפיה שלו שהמראה היפה ביותר שראה מימיו היה התנועה של הלן וילס כאשר היא משחקת טניס.

בסופו של דבר, לנגלן צדקה. היא ניצחה 3:6 6:8 (בימים בהם עדיין לא נולד שובר השוויון), אבל  כל התיאורים השונים של המשחק לא מותירים מקום לספק – הילדונת וילס גררה את האלופה עד לקצה גבול היכולת שלה. לאחר המשחק, פרצה לנגלן בבכי. עשרות צלמים ועיתונאים התנפלו עליה בעודה עדיין על המגרש, וגדוד של עובדי הטורניר מיהר למגרש עם זרי פרחים ענקיים לכבוד המנצחת. וילס ההמומה נותרה לבדה על המגרש, כשכל תשומת הלב מופנית כלפי לנגלן, וארגנה לאיטה את הציוד שלה. אדם אחד ניגש אליה ועודד אותה כשאמר לה "שיחקת נהדר". שמו היה פרדריק מודי ולימים, הוא יהפוך לבעלה הראשון.

קריירה של 19 גראנד סלאמים. הלן ווילס בפעולה


אף אחד לא ידע שזה עתיד להיות המשחק האחרון בין השתיים. וילס המשיכה לשחק באירופה, אבל לנגלן נמנעה מהטורנירים בהם שיחקה האמריקנית, ככל הנראה בהוראת אביה. אליפות צרפת אמורה הייתה להיות הבמה למפגש היסטורי נוסף בין השיים, אבל וילס פרשה ממנה, ובהמשך גם מווימבלדון ומאליפות ארה"ב, בעקבות דלקת בתוספתן. בסוף 1926, לנגלן הפכה למקצוענית, בעוד שוילס נותרה בסבב החובבות, ודרכי השתיים לא הצטלבו עוד.

לאחר הסתלקותה של לנגלן מהסבב, וילס מצבה את עצמה כאחת הטניסאיות הגדולות בהיסטוריה. היא זכתה בקריירה בלא פחות מ-19 תארי גראנד סלאם, כולל 8 תארים בוימבלדון. לטענתה של וילס, לנגלן הראתה איך ניתן לשחק טניס, והעלתה באופן דרמטי את הרמה של טניס הנשים. גם לאחר הקריירה הארוכה והמדהימה שלה, וילס הודתה שהיא נהגה להשוות כל משחק בחייה שלה למשחק ההוא מול לנגלן. שם, בטורניר הזניח בדרום צרפת, ב-1926.

מעוד כתבות, דיונים והגיגים בנושא טניס בעמוד הפייסבוק: נמרוד כותב על טניס.

כתבות נוספות