לזכר ערב שלא יחזור: פלאשבק לגמר ווימבלדון הבלתי נשכח בין פדרר ונדאל

מאת: אריאל כהן, איגוד הטניס

"כרגע אני לא יכול להתנחם בזה, אבל כן, אולי בשלב מתקדם יותר בחיים שלי אדע להעריך שהייתי חלק ממשחק הטניס הזה" (רוג'ר פדרר, דקות לאחר גמר ווימבלדון 2008).

איך מסבירים למי שלא ישב מול הטלוויזיה (או אם התמזל מזלו, במגרש המרכזי בווימבלדון), מה בדיוק קרה בין השעות 16:00 עד 23:15 שעון ישראל, ב-6 ביולי, 2008? דרך אחת היא לספר את הסיפור כמו שהוא. להיצמד לנתונים היבשים: נדאל ופדרר התמודדו בגמר נהדר שנמשך 4:48 דקות נטו, היו שם שתי הפסקות גשם, חמישה סטים, המון נקודות יפות, המון קאמבקים וכמעט מהפך אחד גדול, ובסופו של יום הספרדי ניצח ומנע מהשוייצרי לשבור שיא זכיות ברציפות על הדשא. נשמע טוב אה? אחלה דרך להעביר אחה"צ-ערב של יום ראשון. אולי, אבל זה תיאור שכל כך רחוק מלתפוס את גדולת הגמר ההוא.

יש אירועי ספורט – משחקים, שערים, זכיות בתארים – שמקבלים גושפנקה על היותם גדולים רק עם הזמן. זה לא היה המקרה. מיד בסיום המותחן, כותרות האתרים בארץ ובחו"ל הכתירו אותו כאחד הגדולים בהיסטוריה. גם מי שלא עשה זאת באותו ערב, השלים פערים מאוחר יותר. והאפקט (המוצדק) לא נעצר אחרי שנה-שנתיים. נסו לרשום היום בגוגל או ביוטיוב "the best match in tennis history" (או כל ורסיה אחרת של אותו רעיון), ותגיעו איכשהו לגמר ווימבלדון 2008. ואם כולם אומרים, מישהו בטוח צודק. אז רגע לפני שרוג'ר פדרר ורפאל נדאל קוטעים בצורת בת שנתיים ונפגשים הערב שוב, הפעם בגמר טורניר באזל, הנה פלאשבק קטנטן לאותה דרמה ענקית.

הרקע
היום, כשנובאק ג'וקוביץ' מתעלל ביריבים שלו בסבב כאילו מדובר בקבוצת בוגרים מול נוער, קל לשכוח שב-2008 הטניס העולמי היה דיקטטורה של שני שחקנים. פדרר ונדאל, נדאל ופדרר. שום דבר לא התקרב אליהם, שום דבר לא הצליח לגעת בהם. הם חלקו ביניהם זכיות ב-14 מ-16 הסלאמים לפני הווימבלדון ההוא, וגם את 4 המייג'ורים שבאו אחריו. כדי לקחת מהם תואר חשוב היית צריך לתפוס טורניר משוגע (דל פוטרו בארה"ב 2009), או פשוט לוותר מראש ולהביט בהם מקיזים דם אחד מהשני. וכמו במלחמה הקרה, החלוקה היתה דו קוטבית. החימר היתה הממלכה הבלעדית של הספרדי, הדשא היה הטריטוריה של פדרר (המאזן על מגרשים קשים עד ל-2008 היה 2:3 לפדרר).

צפו בסרט דוקומנטרי נפלא על גמר ווימבלדון 2008:

אבל משהו קרה לפני הגמר ההוא בווימבלדון. משהו שגרם ללא מעט חובבי טניס להאמין שנדאל עומד לפלוש לתחום של פדרר. השניים נפגשו חודש לפני כן בגמר הרולאן גארוס – ואיכשהו, בין הדיבורים שהחלו לבעבע על נחיתות פסיכולוגית של השוייצרי מול מלך החימר, לבין המצ'אפ הבעייתי של פדרר מול שמאליים חובבי ספין – נדאל פשוט פירק את הטניסאי המעוטר בהיסטוריה. 1:6, 3:6, 0:6 בשעה ו-48 דקות. זה היה די מעליב. לתצוגה הזו תוסיפו את זה שבשני גמרי ווימבלדון שקדמו ל-2008, נדאל "גנב" פעם אחת סט, ופעם שניים, לפדרר, ואת העובדה שרפא רצה להפוך לאדם השלישי אי פעם שמצליח לזכות בסלאמים בצרפת ובאנגליה בק-טו-בק (אחרי רוד לייבר וביורן בורג), והמסקנה ברורה: רעידת אדמה בהחלט עשויה לקרות. והיא קרתה.

המשחק
פדרר עלה למגרש עם הז'קט הלבן המחוייט והמוזהב. כולו קלאסה ופאסון. נדאל, כמו לוחם דגול, בחר בגופיה ובמכנס עד לברכיים. הכל היה מוכן, ואז… הגיע הגשם (מוטיב חוזר בגמר). גג עוד לא היה בסנטר קורט בווימבלדון, ולכן צמד השחקנים נאלץ לחכות והמשחק נפתח רק ב-16:35. נדאל עלה מוכן יותר. שבירה מוקדמת מאוד, במצב של 1:1 הספיקה לו כדי לשוט עד ניצחון 4:6 במערכה הראשונה. עד כאן הגיוני. בערך. הסט השני היה הרגע שבו פדרר, נדאל והעולם כולו, הבינו גם יחד שההיגיון החליף כתובת וגר במקום אחר. בספרד כנראה. השוייצרי כבר הוביל 0:3 ו-1:4 לפני שאמן החימר, שהפך לפתע לאמן דשא, הפך ל-4:5 ואז לעוד 4:6. 0:2 במערכות, ולא להוא מהמקום הראשון בעולם. מדהים.

הלאה לסט השלישי. שריר בפניו של בורג, שישב ביציע ולא ממש רצה שפדרר ישבור לו את שיא הזכיות בווימבלדון, לא זז. למזלו של השוייצרי, גם הוא נשאר קול. במצב של 4:5 לזכותו במערכה חזר לו שחקן המשנה בדרמה – הגשם. המשחק נעצר לשעה ו-10 דקות תמימות, אבל אף אחד לא חשב ללכת הביתה. כשחזרו מחדרי ההלבשה, השניים שמרו על ההגשות עד לטיי ברייק, בו פדרר ברח מהר ל-2:5 וסגר סיפור עם 5:7, ו-6:7 בסט. המשחק שוב בחיים, 1:2 לרפא. במערכה הרביעית מתח השיא נשמר. שבירות לא היו, ובמצב של 6:6 חובבי הטניס זכו לצפות באחד משוברי השיוויון הכי איכותיים, דרמטיים, מותחים והפכפכים בהיסטוריה.

קחו לכם 6:30 דקות וצפו בטיי-ברייק העצום הזה, ובשתי הנקודות הנדירות שנכללות בו: 

זה התחיל עם מיני ברייק של פדרר, אבל מי זכר את זה כשרפא עלה ל-2:5? מילים הן רק מילים, כידוע, אבל נסו להבין את גודל הרגע: מול קהל שכמעט מתעלף מהמתח, האלוף הנצחי היה רחוק שתי נקודות מאיבוד התואר שהיה שייך לו בטאבו מאז 2003. ברגע ההוא הגדולה של RF צצה. הוא לקח שתי נקודות דווקא על הסרב של הספרדי, שהודה לימים שהיה נתון בשלב ההוא ללחץ היסטרי, והוסיף עוד שתיים על ההגשה שלו בדרך ליתרון 5:6 בטיי ברייק. סט פוינט. נגמר? הצחקתם את ההיסטוריה. נדאל הפך ל-6:7, וקיבל נקודת טורניר. פדרר, איכשהו, שמר על קור הרוח ואיזן ל-7:7.

לשתי הנקודות הבאות מגיעה פסקה, אם לא ספר וסרט משלהן. פדרר הגיש ועלה לרשת עם חבטה מצויינת שהיתה אמורה להספיק, אבל היא לא הספיקה כי נדאל – ממרחק של 4 מטרים מאחורי הבייסליין – ייצר פורהאנד העברה שלא תבינו איך יצא לו מהיד גם אם תצפו בתקציר עוד 2008 פעמים. 7:8 לרפא, ועוד נקודת טורניר. נדאל הגיש טוב, סחט מפדרר ריטרן סלייס חלש, ותיכנן לסגור סיפור עם עלייה לרשת, אבל אז זה היה תורו של RF להעניק לנו חובבי הענף מתנה בדמות בקהאנד העברה כמעט לא הגיוני שחלף על פני היריב ההמום. אבא של רפא מחא כפיים ביציע, אבל הבן שלו היה שבור. פדרר לקח עוד נקודה נפלאה על הסרב של נדאל, ונעל את הטיי על 8:10 עם אייס. 2:2 במערכות. האמ-אמא של הקלאסיקות.

דווקא על המערכה האחרונה יש פחות מה לספר. היא החלה עם (עוד) הפסקת גשם של 30 דקות שרק הוסיפה למיתוס סביב המשחק והסתיימה בחשיכה כמעט מוחלטת, רק בגלל רצון המארגנים לא לגרור את הגמר ליום הבא. פדרר השיג במהלך הסט ברייק פוינט שלא הצליח לממש (מימש לאורך כל הגמר רק אחת מ-13), אבל נדאל דווקא כן שבר. פעם אחת. במצב של 7:7 הוא עלה ל-7:8 והגיש לזכייה בווימבלדון. השוייצרי עוד הציל נקודת טורניר אחת, אבל זהו. אחרי 4 שעות ו-48 דקות נטו של טניס עילאי, פורהאנד של פדרר מצא את הרשת ואת נדאל משתטח על הדשא ודומע. חילופי משמרות בצורה הכי שמחה, והכי כואבת, שאפשר.

לסיום, הנה כל רגעי השיא מהגמר, מרוכזות בווידאו בלתי נשכח:

השלכות
נו, קצת מצחיק לדבר עליהן היום, לא? היו שהחלו לקבור את פדרר אחרי הגמר הזה, אבל הוא הניף את הגביע כבר ב-
US OPEN, חודשיים לאחר מכן. שנה אחר כך, גם הוא השלים זכיות ברולאן גארוס ובווימבלדון בק טו בק, והפך לשיאן הזכיות של כל הזמנים בגראנד-סלאמים. רפא? הוא חווה יותר ממשבר רציני אחד ופציעות לא פשוטות, אבל גם לו יש 14 סלאמים, ומי יודע כמה עוד בקנה? דבר אחד בטוח: ההפיכה של ג'וקוביץ' לג'וקוביץ' כפי שאנחנו מכירים אותו היום, פגעה בצמד-חמד הזה לא מעט ומנעה מהם עוד אינספור הנפות גביעי מייג'ורים. עוד דבר אחד שבטוח: שום ג'וקוביץ' לא ימחוק את הזיכרון מהמשחק העצום ההוא, אז ב-6 ביולי, 2008.

ואולי התרומה של המשחק הזה היא בעצם במקום אחר בכלל. זה לא שהוא יכול לחסל את הוויכוח החינני אך הבלתי ניתן לגישור בין אוהדי פדרר לבין חובבי נדאל לגבי מי מהם טוב יותר, ומי מהם הכי גדול, אבל אולי הוא יכול להאיר אותו באור שונה ולהבהיר שזה בכלל לא משנה. כל עוד שני ספורטאי על זמניים מגיעים בשיא הכושר והמוטיבציה לעימות ראש בראש ומשאירים לעולם מתנה כל כך יפה כמו זו, כל שאר העניינים הופכים למעט פחות חשובים, וכל ויכוח הוא קצת פחות לגיטימי. יאללה, ניפגש בבאזל.

כתבות נוספות