כך זה היה: אז איך התפתח הטניס למה שהוא היום?

 מאת: נמרוד דרור

 

רוג'ר פדרר זכה באליפות ארה"ב חמש פעמים ברציפות בין השנים 2004 ל-2008. מספר הזכיות הרצופות של הפנומן השווייצרי נחשב לשיא בעידן הפתוח. שטפי גראף זכתה בלא פחות מ-22 תארי גראנד סלאם, והיא אוחזת בשיא הזכיות בתארי גראנד סלאם ביחידים, מבין הנשים והגברים גם יחד, מאז תחילת העידן הפתוח. אבל מה משמעות הביטוי "העידן הפתוח"? מדוע לפני 1968 הטורנירים השונים היו סגורים? מה הוביל לשינוי? בואו נעשה מעט סדר.

 

נתחיל מההתחלה. טניס לא שוחק תמיד בצורה בה אנו מכירים אותו כיום, אלא התפתח בהדרגתיות. בראשיתו הוא היה ספורט שונה למדי, ששוחק באולמות על ידי בני האצולה הבריטיים והצרפתיים (כיום, המשחק ההוא נקרא "טניס אמיתי", או "real tennis"). טורניר הטניס הראשון במתכונתנו הנוכחית התקיים רק ב-1877, בדרך וורפל שבלונדון, במועדון הקרוקט שברובע ווימבלדון. זו היתה התחרות הראשונה שנערכה מתחת לכיפת השמיים, והספורט החדש כונה "טניס דשא" כדי להבחין אותו מהטניס "האמיתי", שהמשיך להיות נחלתם של בני האצולה. בגמר הטורניר הראשון צפו מאתיים אנשים, וזכה בו ספנסר גור.

בשנתו הראשונה של טורניר ווימבלדון, שיחקו בו טניסאים בריטים בלבד, כיאה לטורניר שנערך במועדון ששמו כלל את המילים "All England". אולם כעבור שנה נפתח הטורניר לראשונה לטניסאים זרים, ובכך הפך למעשה לטורניר הפתוח הראשון, כלומר טורניר שמזמין אליו טניסאים מכל רחבי העולם. שאר הטורנירים אותם אנו מכירים היום כגראנד-סלאמים עברו מסלול דומה: אליפות ארה"ב שוחקה לראשונה במגרשים בניופורט והיתה פתוחה לחברי המועדון בלבד, אולם נפתחה במהרה לטניסאים זרים. אליפות אוסטרליה אמנם לא הגבילה את הכניסה לטניסאים מקומיים בלבד, אולם שנים רבות חלפו עד ש"זרים" החלו לחצות את האוקיינוס ולהגיע ליבשת הנידחת על מנת להשתתף. צרפת? כיאה לבדלנים, היא היתה האחרונה לפתוח את שעריה לטניסאים זרים, ועשתה זאת בשנת 1925 בלבד, 34 שנים לאחר ייסודה. 4 הגראנד סלאמים, יחד עם טורנירים גדולים נוספים כמו אליפות איטליה ואליפות גרמניה, הפכו לסבב שהפגיש את הטניסאים הטובים בעולם והגדיל באופן משמעותי את הפופולריות של הספורט הטרי.

""  דמיינו לכם מפגש כזה, על אמת: פדרר ולייבר, ראש בראש


כעת, בואו נתעכב רגע על המושג "ספורטאי", כפי שהוא נתפש לפני כמאה שנים. בתקופה ההיא נשמר מכל משמר עקרון ה"חובבנות" – לפיו ספורטאים שמתמודדים בתחרויות "רשמיות" של מדינות ואיגודים חייבים להיות חובבנים (כלומר אנשים עובדים מן השורה שמתעסקים בספורט בזמנם הפנוי). ההיגיון מאחורי הרעיון היה שאם ישולם לספורטאים כסף, ספורטאים מקצוענים ידחקו את רגליהם של החובבים מהספורט, ומעמדו של הספורט כבילוי לשעות הפנאי של אנשים עובדים ייחלש. הטניס, כספורט שרגליו נטועות במערב, לא היה שונה במובן זה, ובסבב העולמי שיחקו חובבנים שנאסר עליהם לזכות בתשלום עבור השתתפותם בתחרויות.

אולם בשנות ה-20 של המאה הקודמת – עם פתיחת הסבב המקצועני הראשון על ידי אמרגן הספורט צ'ארלס פייל – התחוללה מהפכה בעולם הטניס. משמעותו של סבב מקצועני היתה שהטניסאים יקבלו כסף עבור הופעותיהם בטורנירים ועבור ניצחונות. מכיוון שמושג החובבנות נשמר בקנאות בעולם הטניס המאוגד, נאסר על הטניסאים המקצוענים להשתתף בטורנירי החובבים, וכך נוצרו למעשה שני סבבים מקבילים – הסבב החובבני, שכלל את הגראנד סלאמים וטורנירים נוספים שמוכרים לנו עד היום, והסבב המקצועני, שכלל מספר מצומצם של טורנירים למקצוענים בלבד ומאות משחקי ראווה בין המקצוענים.

במשך השנים, סבב החובבים הפופולרי שימש כבית גידול עבור האמרגנים של סבבי המקצוענים. טניסאים מצליחים שסחפו את הקהל במשחקים בסבב החובבנים "נחטפו" אל סבב המקצוענים. כך, למשל, רוד לייבר הגדול גויס לשורות המקצוענים לאחר הזכייה ההיסטורית שלו בכל ארבעת טורנירי הגראנד סלאם בשנת 1962, ונאסר עליו להשתתף בטורנירי החובבנים. מסיבה זו, בעידן הסגור ישנה משמעות פחותה לזכיות בטורנירי גראנד סלאם – אלה פשוט לא כללו את הטניסאים הטובים ביותר בעולם, ששיחקו בסבב המקצוענים הסגור.

מסע בין כוכבים, הדור הבא (והקודם). צפו בפדרר מתחמם עם לייבר


הטוויסט הגיע מתוך עניין כלכלי. הטניסאים החובבנים לא הצליחו להתקיים רק מאהבת המשחק ומאוויר צח, ונאלצו לקבל תשלום כלשהו כדי להמשיך ולשחק טניס ברמה גבוהה. כסף זרם "מתחת לשולחן" לידיהם של החובבנים על מנת שישתתפו בטורנירים שונים, ודבר זה היה ידוע לכל, גם אם היה אסור. לעתים, טניסאי חובבן קיבל תשלום עבור המקצועיות שלו בטניס והדבר גרר סנקציות כנגדו. למשל, ביל טילדן, אחד מגדולי הטניסאים של תחילת המאה ה-20, קיבל תשלום עבור כתיבת כתבות בנושאי טניס, והדבר גרר השעיה מצד התאחדות הטניס האמריקנית בשנת 1928.

התופעה לפיה טניסאים חובבנים קיבלו תשלום למרות האיסור החמור על כך כונתה "Shamateurism", או בתרגום חופשי לעברית, "חובבנות-בלוף". ובלופים, כידוע, לא יכולים לשרוד לנצח. בשנת 1967, כארבעים שנים אחרי שהתחילה הדואליות המשונה בין סבב החובבים לסבב המקצוענים, הודיעה התאחדות הטניס הבריטית (LTA) שווימבלדון יהפוך לטורניר פתוח לכל בשנת 1968, נקי מהגדרות ריקות מתוכן של "חובבנים" או "מקצוענים". ה-LTA הצביעו על חובבנות הבלוף כסיבה להתנגדות שלהם להמשך המצב הקיים. כי הרי לא ייתכן שהספורט ימשיך להתקיים בחוסר יושרה מסוג זה.

להתאחדות הטניס הבריטית היה אז כוח רב, שכן ווימבלדון נחשב לטורניר היוקרתי בעולם. הטלת כל כובד משקלה של ההתאחדות היה מהלך פוליטי מסוכן, אולם ההתאחדויות האמריקנית, האוסטרלית והצרפתית הצטרפו לקריאה הבריטית. וכך, ביום היסטורי, ב-30 במרץ 1968, בפריז, הצביעה התאחדות הטניס העולמית (ILTF) על שינוי דרמטי, שהחל למעשה את העידן הפתוח. כל נציגי האומות השונות הצביעו בעד המהלך, שעבר ללא מתנגדים למרות מורת רוחם הגלויה של מספר נציגים שלא רצו בשינוי.

  נדיר: ככה לימדו ילדים לשחק טניס בשנות ה-60


האפקט, חשוב לציין, לא היה מיידי – בתחילה מספר הטורנירים הפתוחים היה עדיין מוגבל ברגולציה של האיגוד, טניסאים עדיין שיחקו תחת סטטוסים משונים כמו "חובבן", "מקצוען", "טניסאי רשום" ו-"מקצוען תחת חוזה" וכל טניסאי קיבל תשלום שונה עבור ההשתתפות בטורנירים בשל הסטטוסים השונים וההתחייבויות החוזיות השונות של כל טניסאי להתאחדות הארצית שלו. האנומליה המשיכה גם בטורנירים מסויימים. למשל, בשנים הראשונות התקיימה גם "אליפות ארה"ב למקצוענים" לצד אליפות ארה"ב הפתוחה. אולם בהדרגתיות נשחקו ההבדלים בין מקצוענים וחובבים והסבב הפך כולו למקצועני. במהלך שנת 1970 המהפך הושלם. כל הטניסאים הטובים בעולם שיחקו זה מול זה, ללא הפרדה מלאכותית של לאום או סטטוס מקצועי. מצב שנשמר לשמחתנו עד היום. והכל תודות להצבעה ההיסטורית ההיא בפריז.

 

אגב, אותה הצבעה נערכה במרכז כנסים בסמוך ל"כיכר הקונקורד". מה עוד קרה בכיכר הזו? שם פרצה המהפכה הצרפתית. סמלי, לא?

 

עוד כתבות, דיונים והגיגים בנושא טניס בעמוד הפייסבוק: "נמרוד כותב על טניס".

 

כתבות נוספות