יש עוד מלבדם: ציפי אובזילר על העונה הנדירה של סרינה וג'וקוביץ'


מאת: ציפי אובזילר
 

1. סרינה וויליאמס היא אחת הטניסאיות הגדולות בהיסטוריה. יש ויכוחים ששווה להיכנס אליהם, ויש כאלה שלא. זה ויכוח מהסוג השני. בגיל 35, האמריקנית השלימה עונה כמעט חלומית, כשכל מה שהיה חסר לה כדי להחזיק בכל 4 המייג'ורים ולהשוות את כמות הזכיות בסלאמים לזו של שטפי גראף, היו שני נצחונות במגרש הביתי בארה"ב. זה אמנם לא קרה (ובאופן די מפתיע, בגלל הפסד לרוברטה וינצ'י), אבל זה לא משנה את הקביעה שבתחילת הפסקה. שחקנית ענקית. נקודה.

אבל יש כאן עניין אחר ששווה דיון. כי יש הבדל די גדול בין להיות אחת הגדולות בהיסטוריה לבין להיחשב הטובה מכולן. אני מוכרחה להודות – הספורט הזה של להשוות בין שחקנים ששלטו בסבב בעידנים שונים הוא מאוד בעייתי בעיניי. למה? כי צריך לזכור תמיד שמדובר בזמן נתון, בתקופה ספציפית. תקופה שבה אנחנו לא תמיד מתחשבים בכך שמדובר במגרשים שונים, מחבטים שונים, טכנולוגיה אחרת, ואפילו סוג כדורים אחר. טניס הוא ספורט אוניברסלי, אבל גדולות וגדולי הדורות השונים נאלצו לעשות התאמות שונות. וזה קריטי. קחו את מרטינה נברטילובה ששלטה בסבב בשנות ה-80 ושימו אותה בסבב היחידות היום. זה ייראה שונה לגמרי, אני מבטיחה לכם.

ההיגיון אומר שאם כן אפשר לייצר מדד השוואתי כלשהו, זה אכן עניין הזכיות בגראנד-סלאמים. שם, סרינה (21 זכיות) נופלת רק מגראף (22) וכבר גדולה יותר ממרטינה נברטילובה וכריסי אוורט (18 זכיות). גם ממרגרט קורט (24 זכיות, אבל רק 11 בעידן הפתוח). ועדיין, אני טוענת שספירת גביעים מפספסת את דברים שיכולים וצריכים להימדד מעבר לכך. כמו למשל, מה אותן ספורטאיות נתנו לענף, שלא היה בו לפני. כיצד הן חידשו? כיצד שינו את טניס הנשים? מהבחינה הזו, לסרינה כן יש ייחודיות. היא פיזית וחזקה, היא לוקחת את הכדורים מוקדם מאוד. אלה דברים שלא תמיד ראינו בסבב.

מצד שני, היא לא יכולה להיחשב לשחקנית הכי יציבה אי פעם. נברטילובה וגראף היו סוליד לא פחות ממנה, ואסור לשכוח שלהן היו בסביבה את אוורט וסלש בהתאמה. ואם דיברנו על חידושים, איפה נכנס לחישוב השימוש של גראף בבקהאנד סלייס שהשאיר לא מעט יריבות ללא תשובה (שלא לדבר על הפורהאנד)? ומה עם האתלטיות הנדירה של הגרמניה? ובעיקר – איפה נכנס לחישוב מה שנברטילובה הביאה לספורט הזה? מישהו זוכר היום את הדגש שהיא שמה על עניין הכושר הפיזי והאימון בחדרי כושר? אפשר לשכוח את הסגנון של הסרב-וולי? את ההגשה שפתאום גילינו שיכולה להיות נשק, ואת משחק הרשת שאף אישה לא הצליחה להשתוות אליו?

 אז אני לא אובייקטיבית במאה אחוז, אבל בגלל כל אלה – אם תשאלו אותי מי הגדולה מכולן, אני אלך על נברטילובה.

***

2. טענה שעולה מדי פעם היא שדומיננטיות מוגזמת של טניסאי או טניסאית לאורך זמן עלולה לפגוע בסבב. העניין, יגידו הטוענים, יורד. התוצאות ידועות מראש, ואין תחרות בענף יחידני שחי על תחרות בלתי פוסקת. ועדיין, אני טוענת שבמקרה של סרינה, מדובר בתופעה מבורכת. היא לא מרחיקה קהל מטניס הנשים, אלא מייצרת עניין. כולם רוצים לראות אותה, כולם עוקבים אחריה, כולם רוצים לדעת אם זו התחרות האחרונה, המשחק האחרון. כל נערה שמשחקת טניס לומדת ממנה, ואז חולמת להיפגש מולה ולנצח אותה. הדומיננטיות הזו מולידה רק דברים טובים. וחוץ מזה, אני מבטיחה לכם שאם כולן היו צעירות, גם על זה היו אומרים שמדובר בשיעמומון.

ועדיין, סרינה לא ילדה. נשאלת השאלה: איך ייראה הסבב ביום שאחריה? האם יש יורשות ראויות? כוחות עולים? בעיניי, כן. קודם כל, מריה שראפובה עדיין בסביבה. היא לא ילדה, אבל היא נראית טוב ולטעמי עדיין יכולה לחזור לפסגה. פטרה קביטובה היא פוטנציאל אדיר. לא סתם היא זכתה פעמיים בווימבלדון, ואם היא תחזור טוב ממחלת הנשיקה שתפסה ותהיה מוכנה גם מנטלית, היא שווה טופ עולמי. גם קרולינה פלישקובה נכנסת לרשימה הזו מבחינתי. עדיין לא קל לה מול הגדולות, אבל ממרומי המקום ה-11 בעולם, עם סרב כמעט בלתי נתפס בכל מה שנוגע לסבב הנשים, אי אפשר לדעת לאן תגיע. עוד שם ראוי הוא זה של גרבין מוגורוסה, שפרצה ב-2015 וצריכה להוכיח שהעלייה לגמר ווימבלדון ולמקום ה-3 בעולם לא היו אירועים מקריים.

***

3. ואם כבר דיבורים על דומיננטיות, אי אפשר לנעול את הטקסט הזה מבלי להתייחס לסבב הגברים. אחרי העונה הזו, קשה לחמוק משאלת מיליון הדולר – מתי ואיך תגיע לקיצה השליטה המוחלטת של נובאק ג'וקוביץ'? האם הוא מסוגל לסגור על רוג'ר פדרר בכמות הזכיות במייג'ורים? כל ניסיון לענות על השאלה הזו תהיה בגדר הערכה, אבל אני רוצה להזיז את הדיון מעניין הכישרון לפן הפיזי כי לדעתי, שם זה יוכרע. כשרואים משחקים בין צמד הפנומנים הללו, קל לשכוח שיש פער של כמעט 7 שנים ביניהם, והעובדה שמתאפשר לפדרר לשחק בגיל הזה היא הסגנון שלו. על אותו משקל, הסגנון הוא מה שעלול לקחת מנולה את האפשרות להאריך את הקריירה כמו פדרר ולנסות לזכות בעוד תארים.

הסגנון של ג'וקוביץ' קרוב הרבה יותר לזה של רפאל נדאל מאשר לזה של פדרר. מעבר לזה שמדובר בטניסאי סופר כשרוני עם חוסן מנטלי פשוט בלתי ייאמן (ובבחור נחמד), נובאק הוא בייסליינר שחי על עבודה קשה. הוא מגרד משחקים בזכות הפיזיות שלו, בניגוד לפדרר שלפעמים נראה שיכול לסיים משחק וללכת לישון עם החולצה ששיחק איתה. השוייצרי דאג במהלך הקריירה לאמץ סגנון התקפי ומגוון, ובדיעבד, זה מנע ממנו פציעות וקשיים גופניים. ג'וקוביץ'? גם אם הוא יכול לעשות את הדברים שפדרר עושה, אני לא בטוחה שהוא יכול לעשות אותם באותה רמה, ולכן הוא נמנע מהם. האם זה יעלה לו? לא יודעת. אבל זכרו את מקרה נדאל, שרק לפני שנתיים-שלוש היה נראה שישיג את פדרר. מי מוכן להמר על זה היום?

כתבות נוספות