חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

זה מה שיש, ועם זה ננצח


מאת: אריאל כהן

בסוף האייטיז ותחילת הניינטיז, להתבגר בדרום תל אביב היה כיף אדיר עם יחסי ציבור רעים. אז, כמו עכשיו, המוניטין של האזור לא היה נוצץ, אבל כילדים דווקא לא חסרו לנו אטרקציות. התפלחנו למשחקים של בני יהודה בעונת האליפות, פירקנו לאפות, שתינו פלודה (גוגל איט) בתקווה, ובשישי התנחלנו בפיצריה המיתולוגית בלה גארדיה. גם ההיכל ביד אליהו היה במרחק נגיעה, וכשבעירייה החליטו להשקיע ולבנות את פארק דרום ממש מתחת לאף, הבאנו 0:1 קטן על הממסד. ועדיין, היה חסר לנו היכל ספורט משלנו. מקום לשרוף בו את האנרגיה ואת הקלוריות מהלאפות.

ב-1991 גם זה קרה. למזלי ולמזלם של עוד כמה מאות צעירים מהסביבה, פתאום הקימו לנו מרכז טניס גדול. ולא רק שהקימו, אלא שכדי לנהל אותו הנחיתו כאן קפטן נבחרת דייוויס לשעבר בשם רון סטיל ועוד סוללת מאמנים קשוחים שבדיוק עלו מברית המועצות. כדורסל היה הספורט שלי באותה תקופה, אבל אבא קרא איפשהו שגובה זה עניין גנטי וגרר אותי למבחני קבלה ביום הפתיחה החגיגי של המרכז.

אחרי שקיבלנו הודעה שאני בפנים, ועוד שבוע של התארגנות וקניית ציוד, החלו שש שנים שבהן טניס היה כל מה שהכרתי. הכל כולל הכל: ארבעה־חמישה אימונים בשבוע, נסיעות לתחרויות דירוג בכל רחבי הארץ, השתתפות בליגה מאורגנת מול מרכזים אחרים בשבתות, שפשפות באזורים שילד בן תשע עדיין לא למד שיזדקק להם בעתיד.

זוגות נעליים נשחקו. מחבטים הוחלפו. שעות של חבטות, חבטות ועוד חבטות. כשהחברים מהשכונה רצו כמו זומבים אחרי WWF , נינטנדו וגאנז אנד רוזס, אני הייתי קם באמצע הלילה לראות את סטפן אדברג משחק באליפות ארה"ב. ולא הייתה לי שום בעיה עם זה. אלה היו החיים שלי, ואהבתי אותם נורא. אפילו הייתי לא רע ודורגתי איפשהו בין 30 הטובים בארץ לחתך הגיל שלי. אבל ככל שחלף הזמן נוכחתי לגלות שאני אוהב גם בנות, ואיפשהו בין סרב לסמאש הרגשתי שחיי החברה קצת נעלמו לי. בשלב מסוים, הבלונד של הבחורות משיכון ל' ובבלי שלמדו איתי בצפון העיר נתן נוקאאוט לספורט. וכך, בגיל 14 , בדיוק יומיים אחרי שאבא קנה לי שני מחבטים באלף שקל, כינסתי בסלון משפחת כהן מסיבת עיתונאים דרמטית והודעתי על פרישה.

אל תטעו, קריירה מוחמצת לא הייתה פה. לא הייתי הופך ליורש של עמוס מנסדורף. הטירוף לספורט, לתחרויות ולניצחונות היו גמול לגמרי מספיק, עד שכבר לא. אולי בגלל זה, אחרי 17 שנה הרמתי שוב את המחבט.

""

חבר מהעבודה היה הראשון שזרק לי משהו. "אמרת ששיחקת פעם, לא? בוא תירשם איתי למאסטרס". עוד הספקתי לענות שאין שום סיכוי ושאני פדלאה לפני שרצתי למחשב והבנתי בדיוק במה מדובר: סבב המאסטרס הוא סדרת תחרויות שמארגן איגוד הטניס במועדונים ומרכזים בכל רחבי הארץ. המתחרים הם חובבנים שחלקם הגדול שיחק טניס תחרותי בעבר, וגם אוטודידקטים שהתאהבו בענף עם הזמן. 

לא מדובר כאן במפעל שרלטני בסגנון תביאו כסף, קחו מגרש, ואם בא לכם ספרו לנו כמה יצא. רחוק מזה: יש הרבה חשיבה ולא מעט פרוצדורות. השחקנים ממוינים לקטגוריות לפי חתכי גיל (25-30, 30 ־ 35 וכן הלאה, עד גיל 80) ומחולקים לקבוצות איכות, והם זוכים בנקודות דירוג לפי ההצלחה בטורנירים. יש שופט ראשי לכל תחרות, מנהל שאחראי לשיבוצים ולהגרלות, ויש גם טקסי סיום שבהם מחולקים גביעים לזוכים ופרסים לשאר המשתתפים.

זה קנה אותי בלי צורך בשכנועים נוספים. כשניסיתי להסביר לעצמי למה, התשובה הייתה שמדגדג לי לבדוק אם אני כמו פעם. במובן הגופני קיוותי לגלות שכן, אבל זה היה בשוליים: במובן החשוב יותר קיוויתי לגלות שלא. כלומר, קיוויתי שכגבר בן 30 פלוס אני מסוגל להיות תחרותי בלי להיות משוגע. כילד טניס הייתי במצב סוער קבוע, תמיד באובר־דרייב. בסיבוב השני חשבתי שיהיה נחמד פשוט ליהנות.

ההכנה לקאמבק הייתה טכנית בעיקרה. בדיקה רפואית, פתיחת כרטיס שחקן, מחבט חדש, נעליים, כמה שיעורים פרטיים כדי לחזור לפורמה סבירה ולברר עם הגוף עד כמה יש לו כוח לשטויות שלי. התחרות הראשונה הייתה בנתניה, אבל מבחינתי כל שלוש הראשונות היו גישוש אחד נרחב. הפסדתי במשחקים צמודים וארוכים ליריבים טובים, אבל הרגשתי שאני מתקרב. בשלב הזה, הכיף האמיתי היה בכלל ההיכרות החדשה-ישנה עם הסצינה. הרי לחזור לאקסית זה תמיד מוזר ומרגש, מה גם שיש סיכוי סביר שזה יכאב (עזבו לב שבור. תחשבו קרע ברצועה).

מכורח הנסיבות מצאתי את עצמי פעמיים בטורניר ניחומים, מסלול נפרד מההגרלה הראשית שמרכז את כל השחקנים שהפסידו בסיבובים הראשונים כדי לאפשר להם לשחק אחד מול השני ולזכות בכל זאת בגביע. מה אני אגיד לכם, לא מצאתי שום דבר מנחם בסיפור הזה. אתה מתייצב במרכז בשישי בתשע בבוקר עם עוד כמה משוגעים כשבחוץ 30 מעלות, ומחכה שהאחראי העייף יגיד לך מול מי אתה משחק. כדי להוסיף לתחושת הנבדלות, כל ההתנהלות בניחומים היא במגרשים הצדדיים של המועדון, בצד האפל. שהמפסידים לא יטמאו חלילה את מי שמשחק על גביע אמיתי, שכדי להניף אותו אסור להפסיד אפילו פעם אחת. עכשיו, מילא להרגיש מצורע, אבל בשביל מה? כדי להיות מוכתר במקרה הטוב כמפסיד הכי תותח? אחרי שני "ניחומימים" החלטתי שאני על התענוג הזה מוותר.

הכוכבים האמיתיים במאסטרס הם לא הצעירים אלא ה"סניורים". זאת הגדרה רחבה לשחקנים מהשכבה המבוגרת, בני 50 פלוס, הקינגים האמיתיים במרכזים הגדולים. הם נמצאים שם חבורות־חבורות, מהבוקר עד הערב. משחקים שש־בש במרפסת, קוראים עיתונים, סוגרים עסקאות, מתווכחים בקול רם ומשקיפים מהמיקום הכי טוב במועדון על כל המתרחש. לא כדאי לנסות להזיז אותם מהספוט שלהם או להסתיר להם את זווית הצפייה, כי זה לא יתקבל בעין יפה. חלקם מסוגלים לתפוס לך מקום ישיבה שעזבת לרגע כדי להשתין, והסיכוי להיכנס למלתחות ולא לקבל קלוז אפ לשלונג של אחד מהם לא גבוה במיוחד, אבל מעולם לא חשבתי להעיר לאיש מהם. על כלום.

""

אגב גברים בגילאים מסוימים, חבר טוב אמר לי פעם שאתה יודע שאתה מתבגר כשאתה מתחיל לאהוב שוקולד מריר יותר משוקולד חלב, וכשחוסר מודעות עצמית של אנשים הופך בעיניך מחינני לבלתי נסבל. הסכמתי איתו לגבי הראשון, ובמאסטרס הבנתי למה התכוון בחלק השני. מדובר אמנם בתופעות קיצון – רוב מוחלט של החבר'ה שהכרתי דרך הסבב הם אחלה גברים – אבל יש כאלה שכיריבים על המגרש מסוגלים להטריף אותך גם בגיל הזה. ועזבו מסוגלים: רוצים. מנסים. והכי מוזר? אלה שנכנסים לך לראש הם בדיוק אלה שאמרת לעצמך שאין סיכוי שיצליחו להיכנס לך לראש.

אני לא מיתמם: גם אני הייתי חורני לא קטן בתור ילד. זרקתי מחבטים אחרי החטאות, חגגתי נקודות ליריבים בפנים, קיללתי. לפעמים, כשנגמר לי האוויר בזמן משחק, הייתי מתחיל לסחוב רגל ומחלים מהפציעה באורח פלא אפילו כעבור חצי שעה. אבל זה באמת היה בתור ילד. אלה דברים שחולפים, חשבתי. וטעיתי, כי מי שבאמת רוצה להיכנס איתך לקטנות יכול למצוא המון שלבים לעשות את זה. במשחק ובחיים.

קחו למשל את החימום. המטרה ברורה: להעלות דופק, להיכנס למשחק דרך תרגול כל המכות האפשריות בזמן קצוב. לכאורה, אלה חמש עד עשר הדקות היחידות שבהן יש לך וליריב אינטרס משותף. אבל זה לא ככה עם כולם. באחת התחרויות הראשונות שלי שיחקתי נגד מישהו שכל כדור שני שהכיתי לעברו בחימום, הוא החזיר לי כווינר )כדור ללא מענה(. אני מכוון אל הבנאדם, משתדל לדייק, והוא נותן פצצות לפינות. עד היום לא הבנתי אם הרעיון היה לייצר מפגן הרתעה שיפחיד אותי כבר בהתחלה; גם לא שאלתי. אחרי שעתיים ורבע של משחק הפסדתי לו, ועוד חזרתי הביתה עם מתיחה בירך. קצת חבל שלא התחממנו.

הלוחמה הפסיכולוגית יכולה להתחיל עוד לפני המשחק. במאסטרס, הנוהל הוא שאם ניצחת ואתה רוצה לשנות את מועד המשחק הבא, אתה צריך לתאם את זה מול היריב. קרה לי שמישהו סימס לי, עוד לפני שבכלל ראה אותי: "עזוב, שמעתי אתה חזק. נראה לי תפרק אותי" (סמיילי). יריב אחר התקשר אליי ושכנע אותי במשך עשר דקות שאני פייבוריט מוחלט ושהוא בכלל בא כי המועדון קרוב לבית שלו, והשלישי היה יכול לשחק רק ביום ובשעה היחידים שהבהרתי שלא פנויים לי באותו שבוע. לא תיפלו מהכיסא אם אספר לכם שהאימה שהטלתי על הסבב מעולם לא גרמה לאיש לפרוש בפועל ממפגש מולי, נכון?

ובסוף יש עניין של התנהלות בתוך המשחק. שם, כך גיליתי־נזכרתי, כושר גופני (ובעיקר היעדרו) הוא הזרז הטוב ביותר עבור שחקנים מסיימים לייצר קריזות אצל היריב. באחד הטורנירים יצא לי לפגוש שחקן שנפל ממני משמעותית בכל הקשור ליכולת לזוז; מהרגע שהבין את זה, הוא הלך על טקטיקה של האטת המשחק. לא קצב המשחק תוך כדי החבטות, לא הנקודות — המשחק עצמו. בכל מצב, בכל דרך. בסבב המקצועני יש חוק: אסור שיעברו בין נקודה לנקודה יותר מ־ 25 שניות. אני יכול להישבע שהממוצע במשחק ההוא היה יותר קרוב לדקה. פרט למקלחת, מסאז' והזמנת אוכל בטלפון, הוא ניסה הכל כדי להרוויח עוד כמה שניות של נשימה. הלך למגבת, עשה מתיחות, החליף מחבט, סידר את הכובע. התחרפנתי. פתאום נזכרתי שכשהייתי ילד, שיחקתי מול ערס שקרא לי לרשת רגע לפני שהתחלנו ואמר: "בלי פיצוצים ובלי להריץ אותי ימינה־שמאלה, אה? שלא תעשה טעויות". בדיעבד, אחרי יותר מ־ 20 שנה, ממש הערכתי אותו. הוא לפחות היה דוגרי לגבי הכוונות שלו.

""

לא שאני לא יכול להבין מאיפה זה בא. יש משהו בתחרות מאורגנת שיכול להוציא מגברים התנהגות ילדותית, אולי כי פתאום הם במקום שתמיד פנטזו להיות בו: כאן הם הפדררים, הנדאלים, הדיוקוביצ'ים. פה הם לובשים נייקי ואדידס, נאבקים על הגביע. מקצוענים בכאילו. אלא שגברים נוטים לשכוח את החלק של הכאילו, וזה פתח אמיתי לטירוף. במאסטרס נתקלתי בשני תרחישי קיצון. הראשון והפחות קשה הוא יריבים שלקחו לי נקודה ואז הסתכלו לי בעיניים וסיננו "קדימה", "יססס", "קאם און" או אפילו איזה "ואמוס" בתוספת תנועת ניצחון עם היד. מעט חסר מודעות, אבל עובר. גם בגיל הזה. המקרה השני, לעומת זאת, כבר היה באמת מוגזם.

זה קרה באחד הטורנירים, כשעליתי להתחמם עם חבר רגע לפני משחק שלי. אחרי איזו החטאה שמעתי צעקה: "אתה אפס, זה מה שאתה. אפס, זבל". לחצי שנייה תהיתי אם הבקהאנד שפספסתי הצדיק עלבון כזה, אבל זה בכלל לא היה החבר שצעק: במגרש שלידינו התקיים משחק במסגרת הטורניר וגבר בן 40 פלוס דיבר עם עצמו. בעיקר כעס על עצמו, במה שנראה לנו מהצד כשיטה מאוד קיצונית להגברת מוטיבציה. בנקודות הבאות זה כבר הפך לפנייה אישית, לעצמו: "יובל )שם בדוי(, למה באת לפה למה? היית נשאר בבית עם הילדים כבר", "יובל, אתה שחקן? אתה בטוח שאתה שחקן? תגמור אותו כבר". "די יובל, די, זה סרב של ילדה". לא נשארתי לברר אם הוא ניצח בסוף, אבל בחיי שקיוויתי בשבילו. בשבילו וגם בשביל יובל.

 

עם הזמן התחלתי להיראות יותר טוב. הגעתי לחצי הגמר בשלושה טורנירים, כולל אחד ברמת השרון, במרכז המפורסם שבילדות ראיתי בו סוג של מקדש. תקרת הזכוכית נשברה כשהצלחתי לעבור יריב לא קל במועדון האהוב עליי בתל אביב, ועליתי סוף סוף לגמר. קצת מביך אותי להודות, אבל ביום המשחק די התרגשתי. החלטתי שליממה אחת אני מקצוען. הלכתי לישון מוקדם בלילה שלפני, הכנתי את חולצת המזל, התארגנתי על כמות מסחרית של שייק בננה ותמר. ועם כל מבול האנרגיה הזה, פתחתי חלש.

את הסט הראשון הפסדתי, ואיכשהו התעוררתי בזמן כדי לקחת את השני. במצב כזה, שובר שוויון ארוך הוא שמכריע את ההתמודדות. שם המומנטום היה איתי, ובעזרת השם והמזל והפורהאנד, גירדתי ניצחון. הליכה איטית לרשת, לחיצת יד ליריב, ונגמר. זהו זה. 20 שנה פלוס־מינוס אחרי הגביע האחרון, סופסוף יש לי עוד אחד. אחרי כמה דקות הגיעה שמחה. מאופקת כזו, אבל אמיתית. מין תחושה שמעגלון קטנצ'יק נסגר, שהקצוות נתפרו. נכון שזה ילדותי, אבל זה מה שהרגשתי. והיי, יש גם בונוס מוחשי בדרך: גביע כסוף גדול שהאחיינית שלי תבקש להחזיק וכנראה גם תשבור.

כעבור כמה ימים נערך טקס סיום במועדון מכבי צפון. וציניות בצד, אם יש אירוע שגורם לך לשמוח על ההחלטה לחזור לשחק, זה היום המסכם של תחרות במאסטרס. ובכלל לא חשוב אם זכית או לא. בטורנירים הגדולים, במרכזים הגדולים, מגיעים לצפות במשחקים האלה עשרות אנשים. שחקנים, משפחות השחקנים וסתם אנשים שנהנים לראות ספורט ועוברים ממגרש למגרש. בצהריים מחולקים הגביעים. נציג מהאיגוד מגיע לנאום, מנהל התחרות קורא בשמות הזוכים, ואז מחיאות כפיים ואפשרות לקבל תמונה עבור הילדים/האישה/החברה. קהילה על כל המשתמע מכך. אירוע שכולו כבוד לטניס, וגם אחד לשני.

 מה שעוד קורה ביום הזה הוא הגרלה של צ'ופרים בין כל המשתתפים – חופשות, ביגוד, קופונים במסעדות. חבר שמשחק גם הוא במאסטרס נשבע בפני שרק אשכנזים לוקחים את הפרסים השווים. דקה לאחר מכן שמעתי את השם שלי ברמקול וניגשתי לאסוף סופ"ש זוגי באילת. 0:2 על הממסד.

""

המסע הזה התחיל לפני שנתיים, והלוואי שיימשך כמה שיותר שנים. מה שקרוב להיגמר זה הטקסט הזה, שלפי כל הכללים אמור להסתיים בפסקה על כמה נעים לחזור לאהבות ילדות. כמה חשוב לא לשכוח מה בנה אותך, כמה מקסימה התחושה של סגירת מעגל. אולי, אבל נדמה לי שמחוויית המאסטרס אני לוקח מסר הרבה יותר פשוט שלא קשור בכלל לטניס: החשיבות של למצוא תמיד, בכל שלב בחיים, זמן לעשות את הדברים שעושים לך טוב. קל נורא לעמוד במשימה הזאת כשאתה ילד, אבל היא הופכת לקשה יותר ויותר ככל שהנעורים מתרחקים ממך. כשהסטטוס משתנה, כשילדים נכנסים לסיפור, כשסדר העדיפויות עושה רישאפל וכשהצרות כבר לא שואלות מתי להגיע.

אז כן, בסופו של דבר גיליתי שאני יכול להיות תחרותי בלי להיות משוגע. עם כל ההתנהגויות המשונות שנחשפתי אליהן, לא יצאה ממני החורניות של פעם. רק הנאה. תשאלו את הסניורים, ובטוח שהם יידעו לספר לכם טוב ממני על חשיבותו העליונה של הכיף בחיים האלה. על כמה יש לכיף הזה פוטנציאל לנטרל ולפרק מתחים, מחשבות ועוד מטענים שליליים אחרים. ואם על הדרך אתה נזכר להחזיר לאבא את האלפייה שהוא הוריד על שני המחבטים ההם, בכלל טוב.

הכתבה מתוך גיליון דצמבר של "בלייזר", שנמצא כעת בחנויות

כתבות נוספות

דילוג לתוכן