Search
Close this search box.

איפה היא היום: הילה רוזן-גליקשטיין

איגוד הטניס ממשיך בפרויקט "איפה הם היום". המטרה: לעשות כבוד לשחקנים ואנשי המקצוע הגדולים שהצמיח הטניס הישראלי במהלך השנים, להתרפק על נוסטלגיה מתקופת תור הזהב שלהם ועל הדרך להתעדכן במעשה ידיהם כיום. והפעם: הילה רוזן – גליקשטיין, מהטניסאיות המובילות של ישראל בכל הזמנים, אלופת ישראל ושחקנית נבחרת הפדרציה במשך 11 שנים ברציפות, אשר הותירה חותם משמעותי בענף הטניס והייתה מהשחקניות הראשונות שהציבו את ישראל על מפת הטניס העולמית.

""

רוזן – גליקשטיין (39) נחשבת כאמור לאחת הטניסאיות הראשונות שהצליחו להתברג בסבב ה-WTA לנשים (דירוג שיא: 117) ולהביא הרבה כבוד לטניס הישראלי, אולם רגע לפני שנתעכב על הקריירה הנפלאה שלה, עלינו לחזור אחורה אל עיר הולדתה של הילה, חיפה, שם נחשפה לראשונה אל הענף עם המחבט והכדור הירוק. "במהלך כיתה ב', במסגרת שיעורי הספורט, נלקחנו במשך כחודש וחצי לשיעורי טניס בני שעה אחת במרכז הטניס בחיפה, וזאת במטרה לאתר כישרונות צעירים", היא משחזרת השבוע בערגה. כשבועיים אחרי שהסתיימו השיעורים, צלצלו אל הוריי וביקשו שאירשם לחוג טניס, היות ונמצאתי מתאימה. "אני זוכרת שאמא שלי מאוד התלהבה וכך גם אני. בהתחלה הגעתי לטניס כחוג – פעם או פעמיים בשבוע, אבל מהר מאוד העיסוק בטניס הפך למקצוע של ממש. המאמנת הראשונה שלי הייתה חיה מזרחי, שלימים הפכה גם לחברה מצוינת שלי. לאחר מכן עברתי להתאמן אצל האחים אמנון ושרון כסיף, שלקחו אותי תחת חסותם. התאמנתי במרכז עד גיל 16. זו הייתה תקופה מדהימה במהלכה למדתי המון. מרכז הטניס בחיפה היה סוג של בית עבורי. הייתי מבלה בו שעות על גבי שעות, הן לפני בית הספר באימוני בוקר, והן לאחריו, מכינה בו שיעורים, אוכלת צהריים, מתאמנת (טניס וכושר), וצופה ביחד עם מאמני, שרון, בקלטות של משחקים. רכשתי במרכז בחיפה המון חברים שהפכו למשפחה של ממש וכמובן שבמקביל גם התפתחתי מקצועית. על אף שעזבתי את מרכז הטניס בחיפה בגיל 16, אני חייבת את הצלחתי בהמשך הקריירה לשרון כסיף ולשחר פרקיס שהצטרף לצוות האימון שלי בהמשך, עת הגיע לנהל את המרכז בחיפה. שני הנ"ל השקיעו בי משך שנים, יום יום, שעות על גבי שעות, והפכו אותי לשחקנית טניס מקצוענית ועל כך תמיד תישמר בליבי פינה חמה ומיוחדת עבורם".

""

בעקבות רצונה ולהמשיך ולפתח קריירה מקצוענית של ממש, עברה הילה להתאמן, תחת הדרכתו של הנס פליוס, מאמן הולנדי עם רקורד מרשים, במרכז הספורט הלאומי הדר יוסף ובהמשך במרכז הטניס רמה"ש, אולם בשל דרישתם החד-משמעית של הוריה כי תשלים את לימודיה אך ורק בבית הספר הריאלי בחיפה, מצאה את עצמה מבלה שעות רבות בדרכים על קו חיפה-ת"א. "זו לא הייתה תקופה פשוטה בלשון המעטה", היא מספרת. "הייתי נוסעת בכמה אוטובוסים לאימונים ומגיעה סחוטה מעייפות הביתה בסוף היום. יחד עם זאת, אני חושבת שבדיעבד התקופה הזו חישלה אותי והכינה אותי לקראת הקריירה. התאמנתי מדי יום בהדר יוסף ובמקביל הייתי מגיעה גם למרכז הטניס ברמה"ש לאימונים של נבחרת ישראל לנוער ושל נבחרת גביע הפדרציה. התחריתי, החל מגיל 13, בתחרויות נוער בכל העולם, במסגרתן הגעתי לחצי הגמר של תחרות ה – Orange Bawl בפלורידה, הנחשבת לאליפות העולם הבלתי רשמית לנוער. כמו כן זכיתי בתחרויות נוער בבלגיה, בהולנד, בארה"ב ובדרום אמריקה. זו הייתה הרגשה מדהימה לדעת שאני שייכת לרמות הגבוהות ביותר בעולם בגילאי הנוער, עובדה אשר נתנה לי המון מוטיבציה להמשיך ולעבוד קשה, על מנת לכבוש עוד ועוד פסגות. במקביל, החל מגיל 15+-, התחלתי גם לשחק בפיוצ'רים וגם בצ'לנג'רים במסגרת סבב הנשים העולמי (WTA)".

מהם רגעי השיא שלך בקריירה?

"ניתנה לי הזכות לייצג במשך 11 שנים ברציפות את ישראל במסגרת נבחרת גביע הפדרציה, תחת קפטנים שונים (אילנה ברגר, שחר פרקיס, שלמה גליקשטיין, עודד יעקב וכיו"ב) ובהרכבי נבחרת שהשתנו מעת לעת. ייצוג המדינה, מדי הנבחרת, גאוות היחידה, הדגל, האנרגיות והתלכיד הקבוצתי – היוו עבורי תחושת גאווה וסיפוק אדירים. מדי שנה, הייתי ממש מחכה לחודש אפריל, אז התקיימו המשחקים, על מנת לשוב ולחבור לנבחרת. עבורי, לשחק עבור המדינה והדגל היה הדבר הכי מרגש ומספק שיש. במסגרת הנבחרת, זכיתי לשתף פעולה עם שחקניות נפלאות, שהפכו גם לחברות מחוץ למגרש במרוצת השנים, דוגמת: ציפי אובזילר, שירי בורשטיין, אנה סמשנובה, שחר פאר, ורבות וטובות אחרות. זו תמיד הייתה חוויה, עם אנרגיות מטורפות, צחוקים והמון המון נחישות.

הניצחון הגדול בקריירה שלי במסגרת גביע הפדרציה היה בשנת 1997, בעיר בארי (איטליה) שם הוגרלנו לשחק נגד נבחרת בלארוס, כששלמה, אשר לימים הפך לאישי ואב ילדיי, משמש כקפטיין הנבחרת ויושב על הספסל. במסגרת ההתמודדות, ניצחתי ב 2 מערכות את אנה קורניקובה, שהייתה מדורגת אז בטופ 20 העולמי. זו הייתה התרגשות אדירה. לאחר שאנה הפסידה את משחק היחידים הנוסף, ציפי ואני עלינו במצב של 1:1 למשחק זוגות שיכריע את ההתמודדות כולה. על אף משחק הירואי, במסגרתו כבר היינו רחוקות נקודה אחת בלבד מהזכייה בהתמודדות, הפסדנו בסופו של דבר ב – 3 מערכות. אני זוכרת עד היום את הדמעות והעצב לאחר המשחק, שנמשכו גם ימים רבים לאחריו, אך אין ספק שמשחק זה נתן לי המון ביטחון ביכולותיי ונצרב בזיכרוני כאירוע מכונן".

רוזן עם חברותיה לנבחרת ציפי אובזילר, שחר פאר ואנה סמשנובה. מימין דדי הרניק ועודד יעקב

במסגרת הקריירה האישית שלי, זכיתי בשלוש אליפויות ישראל לבוגרות ובד בבד הסתובבתי בעולם, החל מגיל 16+-, כ – 30 שבועות בשנה, מרבית הזמן לבד ולעתים עם מאמן (טניס או כושר), בניסיון להתקדם בדירוג ולהשיג את המטרה – טופ 100. זכיתי בתחרויות בינלאומיות בכל רחבי הגלובוס – בקנדה, בספרד, באוזבקיסטן, בארה"ב ובקנדה והשתתפתי במוקדמות של כל ארבעת תחרויות הגרנד סלאם. זו הייתה חתיכת תקופה. מגיל צעיר מאוד, ראיתי עולם, נחשפתי לתרבויות, יצרתי חברויות, והתמודדתי לבד עם אתגרים שונים. אין ספק שהטניס, כספורט אינדיווידואלי, עיצב אישיותי: הדבקות במטרה, ההתמקצעות, כוח הרצון, ההתמדה, ההתמודדות עם כישלונות, משברים וקשיים לצד ההתמודדות עם הצלחות והישגים, והשאיפה למצוינות – כל התכונות הנ"ל, נרכשו, או לכל הפחות, התחזקו במהלך היותי טניסאית מקצוענית, ומלוות אותי, ללא ספק, גם היום.

במבט לאחור, האם את מרגישה שיכולת להגיע רחוק יותר בקריירת הטניס שלך?

"זו לא פעם ראשונה שאני נשאלת על כך, ואני מניחה שהתשובה לשאלה זו חיובית. המטרה מבחינתי הייתה, מאז ומתמיד, להיכנס אל המאייה הראשונה בעולם. לא השגתי אמנם את המטרה הזו על אף שהייתי קרובה למדיי, כך שקיימת תחושה של החמצה. בדיעבד, כל אנשי המקצוע בענף חושבים שאני "פספוס" מבחינת כישרון ויכולת, ושהייתי צריכה, לכל הפחות, להימנות על 100 הטניסאיות הטובות בעולם. אבל, במבט לאחור, אין בי תחושה של חרטה ו/או של פספוס. אני יודעת, בוודאות מוחלטת, שנתתי מעצמי 110% בכל יום במהלך הקריירה ועל כך אני שמחה. ייתכן שאם הייתי נוסעת עם מאמן צמוד באופן קבוע לכל התחרויות הבינ"ל, ושאם "הדחיפה" מהבית הייתה מאסיבית יותר, אכן הייתי מצליחה להתברג בין ה – 100 ואולי אף בין ה 50, אבל, בכל מקרה, היו לי כעשר שנות קריירת טניס מדהימות ונפלאות ואני מודה על כל שנייה ושנייה שחוויתי במסגרתן, הן על המגרש והן מחוצה לו.

בכלל, אני בוחרת להסתכל על הדברים קצת אחרת – התפרנסתי מהטניס המקצועני במשך כמה שנים (דבר שאינו מובן מאליו כלל בגיל 20), התבגרתי באמצעותו המון, למדתי להתמודד עם קשיים ומשברים, להבין עד כמה אני חזקה ואמביציוזית ובעיקר השכלתי לעשות שימוש בקריירה שחוויתי גם כיום, בחיי היום יום שלי, כאדם, כאמא וכעו"דית. בהסתכלות לאחור, יש לתקופה הזו חלק משמעותי במי שאני ובמה שאני כיום".

פרשת בגיל 23, גיל צעיר מאוד. מדוע?

"סבלתי במשך תקופה ארוכה מפציעה טורדנית בכף יד ימין. כשחקנית שחבטה בק-האנד ביד אחת, הכאבים מאוד הקשו עליי. בנוסף, משפחתי לחצה שאתחיל לחיות חיים נורמאליים…אבא שלי, שהינו דמות משמעותית למדיי בחיי, תמיד היה אומר לי – 'גם אם תהיי שנייה בעולם, אף אחד לא יזכור אותך. גם את העוזר של דון קישוט לא זוכרים'. והוא באמת האמין בזה וחשב שנערה בת 22, צריכה לחיות "חיים רגילים" – להסתובב עם חברים, לחגוג בבית את חגי ישראל, ליהנות, ליצור חיי חברה וגם…להמשיך בדרכו (כמו שעשו אחיי) וללמוד משפטים. השילוב בין הפציעה, לבין העובדה ש"נתקעתי" במשך שנתיים בדירוג של 120 – 140, לבין הלחץ מהבית והרצון לחיות חיים "נורמאליים" הכריעו בסוף ובשנת 2000 הודעתי על פרישה, על אף שהמשכתי לייצג את המדינה במסגרת גביע הפדרציה עד שנת 2002, ולשחק עוד כמה שנים לאחר מכן – עבור מועדון הכרמל חיפה, ביחד עם חברתי הטובה שירי בורשטיין – בליגה הלאומית לנשים".

מה מעשייך כיום?

"עם פרישתי, פניתי ללמוד משפטים. כיום אני שותפה במשרד עוה"ד, מ. פירון ושות', שהינו אחד מהמשרדים המובילים בישראל, ועוסקת בעיקר בתחום המשפט המסחרי, עסקאות בינ"ל ומיזוגים ורכישות. מעבר לכך, אני גם אמא לשלושה ילדים (יובל, בת שש וחצי, אלון בן שלוש וחצי ואייל בן כמעט שנתיים). רק לאחרונה, אחרי שנים רבות, בהן כף רגלי לא דרכה על המגרש, חזרתי לשחק (אי אפשר באמת לקרוא זה לשחק, עם כל הכבוד, מדויק יותר יהיה לומר: לחבוט) קצת, וזו הייתה הרגשה נפלאה (על אף התסכול שהחבטות "לא יושבות" על המחבט כפי שישבו אז…) – הדרייב היה אותו דרייב, והניצוץ בעיניים – אותו הניצוץ.

ובכל זאת, מה דעתך על דור הטניסאיות הנוכחי שלנו?

"זה אולי יישמע מוזר, אבל אני לא כ"כ מעורה במתרחש….אמנם שלמה הוא מנכ"ל איגוד הטניס, כך שהטניס חי ונושם בביתנו יום – יום, אך בשל לו"ז צפוף ושגרה עמוסה למדיי, אני לא כ"כ מגיעה לצפות בתחרויות ולהתרשם מהדור החדש. עם זאת, ציפי אובזילר, חברתי, משמשת כקפטיין של נבחרת הפדרציה מזה למעלה משנה, ואני מאוד שמחה על מעורבותה האינטנסיבית בענף. ציפי הייתה שחקנית מעולה והינה ספורטאית למופת ויש לה המון מה לתרום לנבחרת ולשחקניות הטניס הצעירות, שצריכות לברך ולהודות על הזכות שנפלה בחלקן להתאמן – במסגרת פרויקט אתנה לקידום טניסאיות צעירות – תחת מאמנות דוגמתה, דוגמת שירי בורשטיין, ודוגמת אושרי שעשוע אשר היו שחקניות טניס נהדרות בפני עצמן ואשר הינן מאמנות מעולות, בכל קנה מידה.

ודאי שעצוב לי קצת שאין לנו כיום דור המשך ליום שאחרי פרישתן של שחר ויוליה. אמנם דניז חזניוק מראה ניצוצות ומתקדמת בדירוג העולמי ואני מאחלת לה שתמשיך להצליח, אך הייתי מייחלת ליותר "עומק" אצל בנות הדור הצעיר, כפי שהיה בשנים בהן אני שיחקתי. אני יודעת שאיגוד הטניס עושה כל שלאל ידו, ומשקיע משאבים עצומים, על מנת לקדם את דור השחקנים הצעיר, וכולי תקווה שגם בנשים תגדל לנו בעתיד שחקנית צעירה דוגמת ישי עוליאל ".

""רוזן ביום חתונתה עם שלמה גליקשטיין

לסיום, את נשואה כיום לשלמה גליקשטיין. ספרי קצת על מערכת היחסים הזו על טהרת הטניס הישראלי.

"את גליק אני מכירה, כאמור, הרבה שנים. אין צורך להכביר במילים אודות האיש (והאגדה)  – לצד היותו אחד מגדולי ספורטאי ישראל (עבורי – הגדול שבהם), מדובר באדם משכמו ומעלה. פשוטו כמשמעו. אין ספק שעם כל הכבוד לקריירת הטניס והמשפטים שלי, הוא (ביחד עם ילדיי) ההצלחה הגדולה ביותר שלי. לצד היותו מצליחן, שאפתן, אהוב על הבריות וצנוע הוא גם חבר, בעל ואבא נדיר. יש בינינו חברות מדהימה, אדוקה ומיוחדת. הוא הכוח, העוגן והמשענת שלי ואין לי ספק שבזכותו אני אדם טוב ושלם יותר. אז הנה, אתה רואה, כן טופ 100 לא טופ 100, הכול שטויות. הטניס נתן לי את המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל. כל טיפת זיעה ו/או דמעה במהלך הקריירה, הייתה שווה. אין ספק. זכיתי בגדול".

 

 

 

כתבות נוספות

דילוג לתוכן