איפה הוא היום: יהושע (שוקה) שלם

 איגוד הטניס ממשיך גם בסוף השבוע הנוכחי עם פרויקט "איפה הם היום". המטרה: לעשות כבוד לשחקנים ואנשי המקצוע הגדולים שהצמיח הטניס הישראלי במהלך השנים, להתרפק על נוסטלגיה מתקופת תור הזהב שלהם ועל הדרך להתעדכן במעשה ידיהם כיום. והפעם: עושים כבוד ליהושע "שוקה" שלם (72), אלוף ישראל 9 שנים ברציפות (1965-1975), שחקן נבחרת הדיוויס במשך עשור (1966-1976) ואחד הטניסאים הגדולים שצמחו במחוזותינו.

ראשית הרומן של "שוקה" (כינוי אשר דבק בו כבר מגיל צעיר) בצוותא עם הטניס החל בשכונת ילדותו רחביה שבירושלים באמצע שנות ה-50, כאשר את האהבה למשחק קיבל מאביו שעלה ארצה בשנת 1933 מסלוניקי ולימים אף הוכתר כאלוף פלשתינה בטניס. "אבא שלי ניצח בגמר ע"ש מאיר דיזינגוף שהתקיים במגרשי מכבי ת"א הישנים ליד שוק בצלאל את אלוף ירדן, שחקן בשם מאו. זה היה ההישג הכי גדול שלו בקריירה", משחזר שלם את אווירת הטניס אותה חש בבית אשר השליכה על הקריירה שלו לימים. "בזכות העובדה שהיה טניסאי מצוין, אני יכול להעיד על עצמי שנשמתי טניס בבית מגיל מאוד קטן. יחד עם זאת, הפעם הראשונה ששיחקתי הייתה רק אחרי בר המצווה. התחלתי לשחק במגרשי ימק"א ללא כל ניסיון. לא היו אז מאמנים כמו היום, בקושי כמה בודדים בת"א. למזלי, הייתי ספורטאי די כשרוני ופשוט התחלתי לשחק עם חברי המועדון וקצת עם אבי, ומשם דברים החלו להתגלגל".

המפנה בקריירת הטניס של שוקה הצעיר הגיע עם הגעתו ארצה של מאמן הונגרי בשם סטפן אונגר, שבילה בישראל תקופה קצרה וסייע להתפתחות הקריירה של שלם. "התקופה שלו בארץ מאוד עזרה לי", נזכר שוקה. "היינו מתאמנים פעמיים בשבוע והרגשתי כיצד הטניס שלי הולך ומשתפר בעזרתו. קצת אחרי שעזב, זומנתי באזור גיל 17 לראשונה לאימוני נבחרת הדיוויס תחת הדרכתו של וילי (זאב) דודמן. זה היה רגע מאוד מרגש מבחינתי".

 

""נבחרת ישראל במשחק מול נורווגיה ב- 1971 (מימין): אלעזר דוידמן, שוקה שלם, יוסי שטבהולץ, רון סטיל(מאמן), וד״ר איאן פרומן (קפטן).

הכישרון של שלם לא נעלם מעיניהם של קברניטי איגוד הטניס בתקופה ההיא, אשר החליטו עם שחרורו של האחרון מצה"ל, לשלוח אותו לשנת השתלמות באוסטרליה במימון מלא של האיגוד ובשיתוף הקהילה היהודית במדינה. "עברתי שם שנה מדהימה ומלאה בחוויות", הוא נזכר בערגה. "הגעתי להתאמן עם הנבחרת של הארי הופמן, על שמו קרוי גביע הופמן המתקיים מדי שנה לפני אליפות אוסטרליה. במשך חצי יום עבדתי במערכת של העיתון היהודי המקומי ובחציו השני הייתי עסוק באימוני טניס, כושר והשתתפות בתחרויות. זו הייתה שנה שנתנה לי המון ברמה המקצועית והמנטאלית שהשלכותיה הגיעו בשנים לאחר מכן".

עם החזרה לארץ קיבל על עצמו שוקה פרויקט מאתגר במיוחד ממרכז הפועל, לפיו נדרש לשמש כסמכות המקצועית העליונה במועדון הטניס "הפועל ת"א" בשדרות רוקח ובמרכז הפועל בכלל. "הייתי בעצם האיש עליו הוטלה המשימה לבנות תשתית טניס במועדון יחד עם איציק פרמט במועדון השכן מכבי צפון. גדלו אצלנו במשך השנים מאות אם לא אלפי שחקנים, כולל הבכירים ביותר. במקביל ייצגתי את הפועל ת"א במשחקי הליגה במשך למעלה מ-25 שנה כמחבט מס' 1 ובמקביל כשחקן נבחרת הדיוויס במשך 10 שנים".

שתף אותנו בחוויות שלך מימיך במדי נבחרת הדיוויס?

"היו לי 10 שנים מעניינות יחד עם הנבחרת במהלכן השתתפנו במשחקים רבים, נסענו לייצג את ישראל בחו"ל ובעיקר שיחקנו בשביל הדגל. לא קיבלנו כסף ואף הפסדנו שעות עבודה רבות בשביל לשחק, אבל כל אלו לא ענייננו אותנו אלא אך ורק הרצון לתרום לנבחרת ולייצג את ישראל בכבוד. יצא לי לשחק עם שחקנים נהדרים כמו לזר דודמן ז"ל, איאן פרומן, יאיר ורטהיימר ואחרים.

אני בעיקר זוכר שני משחקים בולטים שהולכים איתי עד היום. הראשון שבהם היה בארץ ב-1973 מול נבחרת רומניה שנחשבה אז לאימפריה עם שני שחקנים בעשירייה הראשונה בעולם, כולל איליה נסטסה הגדול שדורג אז ראשון בדירוג העולמי. הרומנים הגיעו לארץ מאוד שחצנים והתערבו ביניהם שינצחו אותנו (את יוסי שטבהולץ ואנוכי) בכל משחק על האפס מבלי שניקח אף משחקון. הפסדנו אמנם 5:0, אבל במשחק שלי מול נסטסה הצלחתי להתעלות ולזכות ב-6 משחקונים. הסתבר לי אחר כך שכל משחקון היה שווה 1000 דולר בהתערבות, כך שהפסדתי לנסטסה 6000 דולר. המשחק הזה הוקרן אח"כ בתכנית "משחק השבוע" בערוץ הראשון כמה וכמה פעמים ונכנס לפנתיאון של הטניס הישראלי, על אף ההפסד.

משחק נוסף שהולך איתי עד היום היה בטהראן ב-1974. המפגש כבר היה לאחר עלייתו של השאה מול קהל עוין של 5000 צופים ושיפוט ביתי מובהק. הצלחתי לנצח שם ב-5 מערכות את חוסיין אכברי, אלוף אירן ב-5 מערכות. הייתי מאושר שהצלחתי להתעלות דווקא במפגש טעון שכזה ולהתגבר על המכשול המנטאלי. באותה שנה אגב שיחקתי שוב בטהראן במסגרת גביע אסיה וזכיתי במדליית ארד, כך שאפשר לומר שאירן חייכה אליי בזמנו".

כיצד היית מגדיר את עצמך כשחקן באותה תקופה?

"אני חושב שמה שהכי אפיין אותי כשחקן בנבחרת ובתחרויות השונות היה הסבלנות והדיוק שלי בחבטות. הייתי שחקן הרבה יותר הגנתי שמסתמך על חבטות מהקו האחורי. ידעתי לייצר רצפים של כדורים רבים יחד עם טכניקה ומנטאליות חזקה שסייעו לי להתמודד מול היריבים שלי. מה שעוד היה חזק אצלי הוא הכושר הגופני. יכולתי לשחק גם 7 ו-8 סטים מבלי להתעייף, מה שבעיקר עזר לי במערכה החמישית והמכרעת. כשהיריבים שלי היו נופלים על הרגליים, אני הרגשתי דווקא שאני רק מתחמם. חשוב לציין שזו הייתה תקופה אחרת. שיחקנו עם מחבטי עץ כבדים מאוד וממש לא היינו מקצוענים ברמות הבינלאומיות, אבל כן נתנו את הנשמה על המגרש".

פרשת בתחילת שנות ה-30 לחייך ובחרת מיד בקריירת אימון. מדוע?

"כבר כשחקן פעיל אימנתי בהפועל ת"א, כך שהמעבר הזה היה לי טבעי. עבדתי עם סגלי הפועל בגילאים השונים וכן בירושלים ובכמה קיבוצים. במשך מספר שנים גם עבדתי בהתנדבות כמאמן נבחרת הפדרציה. אימנתי שם שחקניות נהדרות כמו אילנה ברגר, רקפת בנימיני, שגית דורון, דליה קוריאט ואחרות. יצא לי גם לאמן באופן אישי את שי פוני (שחקן נבחרת הדיוויס לשעבר ומנהל מרכז הטניס ברעננה כיום) ושחקנים בולטים נוספים ברמה הארצית".

""

ומה קורה איתך היום? אתה עדיין פעיל כמאמן?

"כבר עברתי את גיל 70, כך שילד אני כבר בטוח לא. הטניס הוא חלק בלתי נפרד ממני ואני נהנה לקחת בו חלק מדי יום. אני עדיין מאמן כיום באקדמיה לטניס תל-אביב (ITP) תחת ניהולו של אסף אינגבר ונהנה מאוד. שמחתי לשמוע שיקיימו השבוע טורניר נוער בינלאומי לכבודי. זה בהחלט כיף לדעת שמוקירים את מה שעשית. עד שנת 2000 שיחקתי בסבב הסניורים, אבל בעקבות פציעה בכתף אני משחק כיום באינטנסיביות נמוכה יותר".

מה דעתך על הטניס הישראלי בעידן הנוכחי?

"אי אפשר להתעלם מהוואקום שעתיד להיווצר אחרי דודי ואמיר בגברים ושחר עם יוליה בנשים. את ישי עוליאל אני לא מכיר מספיק, אבל יצא לי לראות אותו בדיוויס האחרון ולקרוא אחר ההתקדמות שלו. אני מאוד מתרשם ממנו ושמח שיש לו מעטפת כלכלית ומקצועית שהיא כיום תנאי הכרחי לשחקן על מנת להתקדם.

אני סמוך ובטוח שאיגוד הטניס ואנשי המקצוע הנהדרים שיש לנו בארץ יידעו לקדם את הענף קדימה. מניסיון החיים שלי אני רק יכול להגיד שאין בטניס זבנג וגמרנו. דרושה עבודה יסודית עם הרבה סבלנות והתמדה, רק כך ניתן להגיע לתוצאות בטווח הרחוק. יש לנו בארץ את כל התנאים האופטימליים לטניס – מזג אוויר נהדר, מאמנים מעולים ואפילו צה"ל שמסייע כיום לספורטאים מצטיינים הרבה יותר מבעבר. בקיצור, זה הזמן להמשיך לעבוד קשה ולהאמין שהעתיד הוורוד עוד לפנינו".

 

 

 

כתבות נוספות