חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

איפה הוא היום: אמיר חדד

איגוד הטניס ממשיך בפרויקט "איפה הם היום". המטרה: לעשות כבוד לשחקנים ואנשי המקצוע הגדולים שהצמיח הטניס הישראלי במהלך השנים, להתרפק על נוסטלגיה מתקופת תור הזהב שלהם ועל הדרך להתעדכן במעשה ידיהם כיום. והפעם: אמיר חדד, מי שבשיאו דורג במקום ה-180 בעולם ביחידים ו-87 בזוגות, ונמנה כחלק מ"דור הזהב" של הטניס הישראלי שגדל בשנות ה-90, יחד עם אנדי רם, יוני ארליך, נועם אוקון והראל לוי.

חדד זכור במיוחד לאור שיתוף הפעולה הפורה ושובר המוסכמות שלו עם הישאם אל-קוריישי הפקיסטני (עוד פעיל בסבב הזוגות) שזכה להתעניינות עולמית בכלי התקשורת, בזכות הופעות בלתי נשכחות שלו במדי נבחרת הדיוויס שלנו (סה"כ 9 הופעות; מאזן ניצחנות/הפסדים: 7-5) לצד כישרון יוצא דופן בו ניחן על המגרש שכלל בין היתר חבטת הגשה אימתנית ומשחק עוצמתי מהקו האחורי.

אמיר, נתחיל מהסוף. ספר לנו מה מעשיך כיום?

"חלפו שבע שנים מאז פרשתי מטניס מקצועני, וכיום אני עדיין בטניס. אני מאמן במועדון הדר יוסף בתל-אביב ועובד בעיקר עם שחקנים תחרותיים בגילאי הנוער (13-17), כשבמקביל אני מאמן גם קבוצות של מבוגרים וסניורים. אוסיף שגם עבדתי במשך 3 שנים עם אטילה בלאש, שחקן הונגרי שעדיין פעיל בסבב (317 בעולם)".

עם יד על הלב, יש געגועים לקריירה שחלפה לה?

"כמובן שיש. אני יכול להודות שמה שבטוח לא חסר לי אלו האימונים והנסיעות התכופות לחו"ל. אני כן מתגעגע לריגוש, לקהל, למשחקים החשובים, לפרפרים בבטן לפני משחק חשוב. אלו דברים שאני חושב ילכו איתי לכל החיים. כמאמן אני מנסה כיום לחיות את זה דרך השחקנים שלי. כשהם מנצחים אני חווה סוג של ריגוש דומה, ומרגיש שיש לי חלק בהצלחה".

בוא נדבר קצת על נבחרת הדיוויס. היית שותף לעונה החלומית ב-2009 שהסתיימה בחצי הגמר בבית העליון. עד כמה אתה מתגעגע לימים ההם?

"הייתה לי הזכות להיות חלק מנבחרת מפוארת שעשתה הישג מדהים. מול רוסיה ברבע הגמר בת"א לא שיחקתי, אבל כן שיחקתי במפגש קודם לכן מול שוודיה, במקום יוני ארליך שנפצע. הייתי במשקל קצת עודף והגעתי לא כמקצוען ב-100 אחוז. עם זאת, החברים לנבחרת, ובראשם אנדי רם לחצו לזמן אותי לסגל, וכך קרה. הייתי בעצמי די מופתע מהזימון. הפסדנו ב-4 מערכות צמודות, מול זוג מצוין לינדסנט ואספלין, זוג מדהים. לשמחתי, דודי והראל ניצחו ביחידים 3 משחקים במפגש. ללא ספק זו הייתה שנה מיוחדת במינה.

""חדד עם החברים הטובים בנבחרת(מימין: הראל לוי, חדד, נועם אוקון, יוני ארליך ועמוס מנסדורף)

מבחינה אישית, אם יש רגע שאני לוקח מהדיוויס הוא מהמפגש מול אוסטריה בבית ב-1998. לא הרבה יודעים, אבל הייתי השחקן הצעיר ביותר שניצח משחק עבור הנבחרת שלנו בדיוויס. הייתי אז בן 20 כששיחקתי כמחבט מס' 2 שלנו. זה אולי הניצחון הכי גדול שלי אי פעם שהיה מול סטפן קובק, שהיה אז המחבט הראשון שלהם ושחקן במאייה הראשונה בעולם. שלמה גליקשטיין הקפטן לקח עליי הימור והחזרתי לו בגדול. אני זוכר במשחק הזה ששיחקתי איזה שעתיים וחצי, וכל מה שעשיתי פשוט הלך. הייתי בריכוז מטורף כמו שלא הייתי בחיים. זה נגמר ב-0:3 בסטים לטובתי.  אחרי המשחק כל הגוף שלי היה מכווץ מהלחץ, אבל הייתי מאושר שעזרתי לנבחרת לנצח במפגש".

מאמין שאולי ייצא לך בעתיד להיות חלק מהנבחרת? אולי כחלק מהצוות המקצועי?

"זו הצעה שאם תגיע, קשה לי להאמין שאוכל לסרב לה. עבורי זו תמיד הייתה גאווה גדולה להיות חלק מהנבחרת וללבוש את המדים הלאומיים. ייצגתי את הנבחרת מגיל 12 כמעט בכל תחרות אפשרית. יש לי חולשה לנבחרת ואהיה מאושר להיות חלק ממנה בעתיד".

אי אפשר שלא להתייחס לשיתוף הפעולה שהיה לך בזמנו עם הישאם אל קוריישי, הטניסאי הפקיסטני, שעורר הדים בכל העולם.

"זה היה סיפור מטורף, שהחל משיתוף פעולה חברי והפך אותנו למפורסמים בכל העולם. הישאם ואני היינו חברים טובים מהסבב. פוליטיקה לא שיחקה תפקיד בקשר בינינו. בתור מי שגדל ברמלה עם הרבה חברים ערבים ונוצרים, לא חשבתי בכלל על הדברים האלה. שבוע לפני שהתחלנו לשתף פעולה ניצחתי אותו בתחרות זוגות ביפן יחד עם אנדי רם. שבועיים אחר כך החלטנו לשחק ביחד מוקדמות בווימבלדון. עברנו את שלושת הסיבובים ונכנסנו להגרלה הראשית, שם הגענו עד לסיבוב השלישי. באיזשהו שלב הרעש סביבנו כבר הגיע לפקיסטן. הממשלה והאיגוד אסרו עליו לשחק איתי. המשכנו לשחק ביחד, אבל כנראה שהלחץ השפיע. הגענו עד לחדשות של CNN".

""חדד בשיתוף פעולה עם הראל לוי במדי הנבחרת

בחזרה להווה. כשאתה מסתכל כיום על עתיד הטניס הישראלי. מהי דעתך?

"אני חושב שיש לנו את כל היכולות והתנאים לגדל כאן שחקני טניס נהדרים. הרי יש אצלנו שמש ברוב ימות השנה, מגרשים ומאמנים מצוינים, כך שאין תירוצים. אולי חוץ מכמה מגרשי חימר, אני לא חושב שחסר לנו משהו, מה גם שיש הרבה מאוד תחרויות בינלאומיות שהאיגוד מארגן וזה מבורך.

מה שחסר בעיניי הוא המרקם הקבוצתי שהיה בתקופה שלי. לדעתי יש להקים כמה קבוצות עם השחקנים הכי טובים בארץ שיזכו למסגרת ולתנאים הכי טובים, ואלו יוכלו לדחוף אחד את השני למעלה. כיום המצב הוא שלהרבה מאוד שחקנים יש מאמנים פרטיים משלהם. גם אני חלק מזה, אבל ממש לא מאמין בשיטה הזו. בעולם זה לא המצב, ואני חושב שאם רוצים להתקדם כמה צעדים קדימה, יש לחזור למסגרת הקבוצתית הישנה והטובה. בארץ כולם מדברים על טופ 100, אבל בשביל להגיע לשם צריך לעבור דרך ה-400 וה-500 הראשונים. אנחנו צריכים לייצר תשתית בריאה של 10-15 שחקנים בתוך ה-500, שכל אחד מהם יוכל לפרוץ בשלב כזה או אחר".

כיום העיניים בישראל נשואות לעבר ישי עוליאל. אתה מסכים שהוא עשוי להיות הדבר הגדול הבא?

"בישי משקיעים המון משאבים ומאמצים, וזה דבר מבורך. מצד שני, ההסתכלות ארוכת טווח ובמספר גדול יותר של שחקנים. ברגע שנדע למקד את המשאבים לכמות גדולה יותר של טניסאים ולא לשחקן אחד או שניים, מצבנו יהיה טוב יותר".

לסיום, ספר לנו משהו שלא יודעים עליך.

"משהו שלא יודעים עליי, טוב זה מאתגר…אחרי הפרישה שלי עליתי המון במשקל. חובבי הטניס שמו לב לכך בעיקר במפגש הדיוויס בשוודיה, שם זומנתי כבר לאחר שפרשתי מהסבב. זה הגיע לרמה שלא הייתי מסוגל לרוץ 3 דקות רצוף, סיטואציה הזויה עבור מי שהיה רגיל להתאמן 5 שעות כמו מקצוען. לשמחתי יש לי את החברים המדהימים שלי מהטניס, אנדי רם, יוני ארליך, נועם בר, נועם אוקון, הראל לוי ודודו בר-און שמעורב גם הוא מאוד בטניס. הם די "הצילו" אותי. אחרי שעליתי משמעותית במשקל הם ערכו איתי התערבות על פרס שווה מאוד. הבטיחו לי משהו מאוד יפה אם אצליח להוריד את המשקל העודף, וכך היה. הגעתי למטרה תוך כשנה הצלחתי להוריד 40 ק"ג. עד היום אני מודה להם על כך. זו ההוכחה שכשיש לך חברים לאורך כל החיים, זה שווה את הכול".

 

כתבות נוספות

דילוג לתוכן